מאת: עו"ד שירי מלכה
למה צריך לערוך צוואה? למה החוק לא מגן עלינו? למה הסכם הממון לא מספק? כל התשובות במאמר הבא
הטענה שלי היא שברירת ברירת המחדל הקבועה בחוק הירושה לא מספקת ולא מתאימה למרבית המשפחות של היום.
במדינת ישראל אסור לדבר על צוואות בטח שלא על השולחן המשפחתי בערב שישי. זה טאבו מוחלט, אז אמנם אני לא טוענת שכולם צריכים צוואה, לא כל אדם שמגיע לגיל 18 צריך לעשות צוואה. מנגד, אני מאמינה שבטרם אדם מכריז כי "צוואה היא לא בשבילו", שייקח אחריות על חייו וחיי משפחתו ויבין את המשמעות של הותרת כלל רכושו בידי חוק הירושה.
ברירת המחדל שחוק הירושה הישראלי קובע כי אם לא עשינו צוואה, חצי מרכושנו יועבר לבן הזוג שלנו והמחצית השנייה תועבר לילדים בחלקים שווים ביניהם.
האם עצרתם לחשוב מה המשמעות של זה? מה המשמעות שמחצית מהרכוש שלנו עוברת לילדים שלנו?
הרי אם שני בני זוג צברו רכוש יחד כל השנים ובמקרה הקל שכל הרכוש שלהם נצבר במשותף, מחצית מהרכוש שיך לבעל ומחצית לאישה לפי חוקי השותפות שחלים על בני זוג.
כאשר אחד מהם הולך לבית עולמו השני נשאר עם המחצית שלו ועוד עם חצי מהמחצית של בן זוגו, כלומר עם 3/4 מהרכוש
אם אין לנו ילדים, 1/2 מרכושנו עובר לבן הזוג שלנו ו1/2 יעבור להורינו.
במקביל לחוק הירושה חי גם חוק יחסי ממון בין בני זוג שקובע שכל מה שנצבר במהלך החיים המשותפים צריך להתחלק בין בני זוג בחלקים שווים.
עם זאת, החוק בישראל קובע דבר נוסף וחשוב מאוד, לאדם מותר להוריש את רכושו בכל דרך שיחפוץ בה באמצעות צוואה ואז החוק הבסיסי לא תופס אלא אך ורק מה שכתוב בצוואה.
על מנת שתוכלו לבחור את האופציה העדיפה ביותר עבור משפחתכם, עליכם להבין את התוצאות מהחלת ברירת המחדל של חוק הירושה על משפחתכם.
חשיבות כתיבת הצוואה
אביא כדוגמא משפחה ישראלית ממוצעת – זוג הורים, שני ילדים ובית אחד הרשום על שם שני בני הזוג. אם לא נעשית צוואה, ברגע שמת אחד מבני הזוג, הילדים הופכים לבעלי רבע מהזכויות בבית. על אף שנשמע כי מדובר בזכויות מעטות בבית, הסיכונים העולים מכך שהילדים מחזיקים בזכויותינו בבית הם משמעותיים מאד.
ראשית, היה וילדינו נוטים לחיכוכים עמנו, הם עלולים לדרוש פירוק שיתוף בבית וככל שאין לנו כסף לקנות את ילדינו החוצה, אזי נאלץ למכור את הבית ולעזוב אותו. שנית, אף אם ילדינו הם ילדים מקסימים ונאמנים, היה וילידנו חס וחלילה יכנסו לחובות, אזי הנושים של ילדינו יוכלו לדרוש את חלקם בבית וכך גם הגרוש או הגרושה של ילדינו. נשמע מוזר? מפחיד? בעידן של המשפחה החדשה בו יש סבירות לגירושים של אחד הילדים, אכן העדר צוואה פותח צוהר לתביעות מורכבות.
סיפור קצת יותר מורכב ועדיין מהסוג שיצא לי לפגוש כמה עשרות פעמים סיפורים דומים הוא סיפורה של תמר, אישה שקטה בשנות ה-50 לחייה. תמר ועופר, זוג אוהב שהיו נשואים במשך 30 שנה, ולהם שני ילדים, שחר (בן 22) וגלעד (בן 14). לבני הזוג יש בית משותף. בנוסף, עופר הינו בעלים של חברה יחד עם שותף.
בוקר אחד, התהפך עולמה של תמר ולמרבה הצער והזעזוע, בעלה נפטר מדום לב מפתיע בשנתו. עופר אשר חשב כי נותרו המון שנים לפניו, לא השאיר אחריו צוואה. לאור זאת נקבע כי כל רכושו יחולק על פי הכללים המקובלים בחוק הירושה.
החוק קבע כי כל רכושו של עופר יתחלק בין אשתו וילדיו, כולל בית המגורים והעסק אשר ברשותו. דירת המגורים חולקה כך שתמר קיבלה 50% מחלקו בדירה, והילדים קיבלו את ה50% הנותרים בחלקים שווים ביניהם(כלומר לתמר 75% מהדירה ולילדים 25% לאחר פטירתו של עופר). תוצאת החלוקה הביאה לכך שתמר לא הייתה בעלת מלוא הזכויות בביתה שלה וזאת על אף שנקנה באופן משותף על ידי שני בני הזוג. זמן קצר אח"כ הקים בנם שחר סטרט-אפ כושל ונכנס לחובות, הבית עוקל על ידי כונס הנכסים אשר דרש למכור אותו ולסלק את אמו מבית המשפחה לצורך כך.
חלקו של עופר בעסק המשותף אשר נבנה במהלך הנישואין התחלק כך שאלמנתו קיבלה 37.5% מהמניות והילדים התחלקו ביניהם באופן שווה ב12.5% מהמניות הנותרות כקבוע בחוק. תמר שלא הבינה דבר בעסקים הפכה בעל כורכה לאשת עסקים שצריכה לקבל החלטות עסקיות לגבי ניהול החברה. כמו כן, לאור העובדה כי אחד מילדיהם של בני הזוג הינו קטין וכעת הינו בעל 6.25% מהמניות, על פי החוק במדינת ישראל, כל פעולה שעליו לבצע כבעל מניות מצריכה הגשת בקשות לבית המשפט וקבלת אישורים מהאפוטרופוס הכללי בעבור כל צעד מהותי שנעשה בחברה. המצב הביא תחילה להאטת הפעילות בעסק, ולבסוף הביא לקריסת העסק.
כל הסיטואציה הזו יכלה בקלות להימנע, לו רק, היו בני הזוג לוקחים אחריות על חייהם והיו עורכים צוואות הדדיות אשר בהן כל אחד מבני הזוג מוריש לבן זוגו השני את כל ירושתו עד לאחר אריכות ימיו. כך גם לגבי העסק שהקים הבעל.
כפי שציינתי בפתיח, מדובר במשפחות נורמטיביות לחלוטין שפשוט לא לוקחות אחריות על חייהן. אנו צריכים לדאוג אחד לשני, כך למשל אם בדוגמאות האב היה מוריש לאם את כל הבית או מעניק לה זכות מגורים בבית עד אריכות ימיה ושנותיה, כך לפחות אף אחד לא יכול היה להוציא את האם מבית המגורים שלה, לא הילדים ולא הנושים ובוודאי ניתן היה לנהל את החברה בדרך שמטיבה עם השותף ועם האלמנה והילדים באם היה תכנון מוקדם.
העדר הידע וההדחקה מתוך רצון ש"לא לדבר על המוות" יכולים להסתבך ועולים לאנשים כסף ועוגמת נפש רבה. הרבה אנשים סבורים בשגגה שאם הם חתמו על הסכם ממון או אם הם חתמו על צוואה הם מסודרים ואין להם סיבה לדאגה.
זו טעות מרה.
כאשר אדם הולך לבית עולמו ישנם שני תהליכים בנוגע לעיזבונו:
- הגדרת היקף העיזבון
- חלוקת העיזבון- לאחר שהוא הוגדר.
הסכם ממון
תפקידו להגדיר את היקף הרכוש של כל אחד מבני הזוג שחותמים עליו- ככזה הוא רלבנטי להליך הגדרת היקף העיזבון.
לאחר שהוגדר בהסכם ממון היקף הרכוש של כל אחד מבני הזוג צריך לחלק את העיזבון של הנפטר.
חלוקת העיזבון
היא נושא שהסכם ממון לא עוסק בו- חלוקת העיזבון מתבצעת או בהתאם לצוואה ואם אין צוואה אז בהתאם ברירת המחדל שקיימת בחוק הירושה.
גם אם בני זוג קבעו בהסכם ממון שהם לא שותפים בזכויות ושכל אחד הוא הבעלים של הרכוש שרשום על שמו בלבד, עדיין הם יכולים לרשת אחד את השני.
והפוך- אם אדם ערך צוואה והוריש את כל רכושו בהתאם לצוואה, אם אין לו הסכם ממון עם בן/בת הזוג שלו אזי בן/בת הזוג יכולים לתבוע מחצית מהרכוש מכח הלכות השיתוף שחלות בין בני זוג או מכח חוק יחסי ממון.
המסקנה- בחלק מהמקרים יש צורך גם בעריכת הסכם ממון וגם בצוואה.
באדיבות עו"ד שירי מלכה